הוא מנסה, לא מצליח, מתחיל להתעצבן. האינסטינקט שלך הוא לקחת את הקוביה ולעשות את זה בשבילו, כדי לחסוך לו ולעצמך את התסכול. אבל רגע - הרגע הזה בדיוק הוא גם רגע למידה חשוב.

למה לא למהר לפתור

כשמישהו פותר לתינוק כל קושי ברגע שהוא מופיע, הוא לומד משהו - שהוא לא מסוגל, ושתמיד יבוא מישהו לעזור. וכשנותנים לו רגע, ותומכים בלי לפתור, הוא לומד משהו אחר לגמרי: שהוא יכול להתמודד. שתסכול הוא לא סוף העולם. שהוא מסוגל.

זו לא פילוסופיה של "לתת לו לבכות" - זה בדיוק ההפך. את לידו, נוכחת, תומכת. פשוט לא עושה בשבילו.

נוכחות חמה בלי לפתור בשבילו היא לא פחות אכפתית - היא בדיוק מה שנותן לו לגלות מה הוא מסוגל לעשות.

מה עוזר בפועל

ככה, לאט לאט, הוא לומד שהוא מסוגל. וזו מתנה הרבה יותר גדולה מכל קוביה שנכנסת בזמן. 🤍